ירושלים בתנך

ירושלים בתקופה הקדומה

ההתישבות הראשונה הייתה בתקופה הכנענית הקדומה באזור הגבעה הנקראת כיום עיר דוד. היישוב נחרב ונבנה מחדש בתקופה הכנענית התיכונה הראשונה. מסמכים מהמאה ה-14 לפנה"ס מעידים כי ירושלים הייתה עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. במאה ה-12 לפנה"ס , אדוני צדק, מלך ירושלים, נלחם נגד יהושע בן נון והצבא הישראלי ומפסיד להם בקרב בעמק איילון. לפי בספר שופטים נאמר ששבט יהודה העלה אותה באש. כנראה שחולשת העיר הביאה אליה את תושביה החדשים, היבוסים. מאז ועד כיבוש על העיר ידי דוד כעבור כ-200 שנה, נקראת העיר בשם המקראי יבוס.
 

העיר ירושלים מוזכרת 662 פעמים בתנ"ך

האזכור הראשון של ירושלים בכתבי הקודש נמצא בספר בראשית י"ד 18. (שלם = ירושלים, תהילים ע"ו 3) שם פגש אברהם אבינו את מלכיצדק המלך שהיה כהן לאלוהים. מספר שנים מאוחר יותר ציווה אלוהים על אברהם אבינו להעלות את בנו יצחק לעולה על הר המוריה (ברא. כ"ב 2, דברי הימים ב' ג' 1). הר המוריה זה ההר שעליו נבנה בית המקדש, משכנו של אלוהים ועל הר זה שנמצא במרכז העיר ירושלים עתידים לעלות ילדי אלוהים להקריב עולות לאלוהים. בחירתו של אלוהים את הר המוריה בשלב כה מוקדם כמקום הקרבת העולה הוכיחה את ריבונותו וידיעתו מקדם את שעתיד להיות לאורך כל ההיסטוריה האנושית. (ראה גם שמות ט"ו 17).
 
 כשנכנסו בני ישראל לארץ המובטחת נצטוו השבטים לכבוש את אזורי נחלותיהם ולפנות משם את הגויים אשר אלוהים הוריש מפניהם. לא כל השבטים צייתו לפקודת אלוהים וחוסר ציותם עמד נגדם ונגד צאצאיהם. למרות ששבט יהודה נלחם בירושלים הוא לא הסיר מהעיר את כל יושביה היבוסים וכך ישבו בני בנימין, בעלי הנחלה, ובתוכם היבוסים בירושלים עד תקופתו של דוד המלך. (שופטים א' 8, 21).
 

ירושלים בתקופת בית ראשון

כיבוש ירושלים מן היבוסים בידי דוד המלך והפיתה לבירתו מסופר בשמואל ב, פרק ה, 6-10, ובגרסה נוספת בדברי הימים א, יא, 4-9. בנו שלמה שידיו לא שפכו דם (שמואל ב' ז' 13, מלכים א' ה'-ו'), בנה בה את בית המקדש. הסיבה לבחירתה של ירושלים על ידי דוד היא קדושתה, שהרי על פי המסורת עקדת יצחק התקיימה על הר המוריה, המזוהה כפסגה הצפונית לעיר דוד.
בימי המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, צרו על העיר צבאות אשור. אולם העיר עמדה במצור, בין השאר בזכות נקבת השילוח שהזרימה מים ממעין הגיחון שהיה מחוץ לחומות העיר. לקראת סוף תקופת בית ראשון העיר התרחבה לכיוון צפון מערב, לאזורים בהם שוכן היום הרובע היהודי, ואף מעבר לכך. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי כבש בשנת 586 לפנה"ס נבוכדנצר השני, מלך בבל את העיר, והחריב את בית המקדש והמקדש נשרף (מלכים ב' כ"ה 1-10, דברי הימים ב' ל"ו 17-21).
 

ירושלים בתקופת גלות בבל

בהיותו בגלות בבל, כשהוא כבר בן כ- 85 שנים, מתפלל דניאל הנביא לאלוהים עבור ירושלים והמקדש. ניתוח תפילתו מלמד אותנו רבות אודות חשיבותה של העיר והמקדש הבנוי בתוכה.

בפרק ט' דניאל מציין שהוא מודע לדברי ירמיה הנביא שהגלות תארך 70 שנה ומכיוון ש-70 שנה כבר כמעט חלפו, הנביא מתפלל ומבקש את חסדי ורחמי אלוהים במילוי הבטחתו להחזיר את עמו לירושלים ולהקים את בית המקדש. הנביא מבקש מאלוהים לאפשר את בנית ירושלים והמקדש החרבים לא בעבור ישראל מכיוון שהדבר לא מגיע לנו בגלל חטאינו ופשעינו נגדו, אלא בעבור שמו הגדול של אלוהים. כל עוד ירושלים נמצאת בשיממונה ובית המקדש חרב, עובדי האלילים השוכנים סביבנו בטוחים שאליליהם עליונים מיהוה וזו הסיבה שבית מקדשו חרב ובתיהם עומדים על תילם.

דניאל התפלל להקמת ירושלים והמקדש על מנת ששם אלוהים יוודע ברבים כאל עליון! חזרת העם לארצו היא תופעת הלוואי!! (ראה גם מזמור קל"ז)

עם העליה לישראל החלה ההתלהבות לבנות את העיר והמקדש. תלאות רבות לאורך שנים רבות היו מנת חלקם של היהודים אשר עלו מבבל. לבסוף ביום ה-12 בחודש מרס בשנת 515 לפנה"ס הקדיש זרובבל את בית המקדש השני בירושלים (עזרא ו' 16-18).
 

ירושלים בתקופת בית שני

עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, שהצטמצמה לגבולת הגבעה המזרחית ונבנה בית המקדש השני – בתחילה במתכונת צנועה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, העיר לא נפגעה והמשיכה להתפתח בתקופה ההלניסטית בה הייתה נתונה לרוב בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס הרביעי ניסה לגרום להתייונות ירושלים ופגע בעבודת המקדש, ובתגובה פרץ בשנת 167 לפנה"ס מרד החשמונאים, שבסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומאי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה, ועד מהרה השתלט על ירושלים. הורדוס הרחיב ופאר את העיר, ובנה מחדש את בית המקדש במתכונת מפוארת. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומאי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים והטיל עליה מצור קשה. העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב. את הפיח מהשרפה ניתן לראות עד היום בחפירות ארכאולוגיות של אתרים מן התקופה כגון הרובע ההרודיאני והבית השרוף.
אחרי המרד ירושלים נותרה שוממה מלבד הלגיון העשירי שחנה בעיר והיה אחראי על שמירת הביטחון ביהודה.

  

ירושלים ודוד המלך

בשנת 996 לפנה"ס כובש דוד המלך את יבוס הלא היא ירושלים וקובע בה את מקום מושבו של ארון הברית (שמואל ב' ה'-ו'). בספר שמואל ב' פרק כ"ד (ראה גם דברי הימים א' כ"א 1-27) מתואר מקרה מיוחד.

דוד המלך חוטא בחטא הגאווה ומתפתה למנות את כל חייליו. המלך אינו שומע לעצת יואב שר החיל ובעקבות זאת העניש אלוהים את הארץ בשלושה ימי דבר. כשהמלאך המשחית הגיע לירושלים ניחם אלוהים על הרעה והיה מוכן לסלוח. מכת הדבר עצרה בגורן ארוונה היבוסי. גד הנביא מצווה על דוד לבנות מזבח בגורן ארוונה היבוסי לא לפני שהמקום נקנה במחיר מלא. כך אף אדם לא יאמר לעולם שבית אלוהים הנו שטח כבוש או אזור שנלקח ללא רשות. שוב אנו רואים את ידו הריבונית של אלוהים בכל מהלך האירועים על מנת להבטיח שתוכניתו השלמה והקדושה שקבע מקדם אכן תצא לפועל.

ירושלים על פי הנבואות והחזון


הנביא זכריה בפרק י"ב מתאר את פלישת העמים על ירושלים בסוף תקופת 7 שנות הצרה ואת גאולת העיר מיד צריה. פסוקים אלו ילמדונו נתונים נוספים שיעזרו לנו לראות באור נכון יותר את שמתרחש היום בירושלים. התקופה העתידית תתחיל בשלום אזורי שהעולם לא ראה כמותו בעבר. אותו שלום יהווה קרקע פוריה לאותם עמים אשר במשך דורות רבים חיכו לרגע הנכון והמתאים להשמיד את ישראל ולקחת לעצמם את העיר שאותה הם כה רוצים ־ ירושלים. יחזקאל ל"ח-ל"ט.
 

          מנהרת הכותל                 

מנהרה תת קרקעית מן הנדבכים הנמוכים יותר של הכותל המערבי ניתן ללכת בתוך ההיסטוריה של העם היהודי ושל ירושלים, בין מיתוסים ואמונות, לצד מבצע הנדסי שלא יאומן והכי קרוב שאפשר למה שהיה בית המקדש
הכניסה בתיאום מראש בלבד, בקבוצות של עד 30 איש ובליווי מדריך

הכותל המערבי בלילה